מאת: סקיפר יער ארז
שלושה חודשים, 4,500 מייל ימי, ללא מזון ומים, בסירה פתוחה בלב האוקיאנוס השקט
20.11.1820: ספינת צייד-הלווייתנים האמריקנית "אֶסֵקְס" מותקפת ע"י לוויתן וטובעת. זהו סיפור המעשה וסיפורם המבעית של חבורת הימאים שהוטלו אל 3 סירות רעועות, התלאות האיומות והמשברים שחוו בלב-ים.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה (וגם לא האחרונה) שאונייה הותקפה ע"י הלוויתן. אלא שסיפורה של "אסקס" היה ההשראה לספרו המפורסם של הרמן מלוויל "מובי דיק".
האונייה "אסקס" יצאה להפלגתה הראשונה ב-1799. בשנת 1819 היא כבר נחשבה לאונייה ישנה, אבל הפלגות העבר המצליחות שלה הפכו אותה לאוניית "מזל" ולכן הצוות שהפליג בה ב-12 לאוגוסט באותה שנה מנַנְטַקֵט (האי באוקיינוס האטלנטי, שייך למדינת מסצ'וסטס) כדי לצוד לוויתנים באזור דרום אמריקה, שמח מאוד בחלקו. מדובר היה בצוות של 21 איש, שאנשיו היו צעירים יחסית: רב החובל, ג'ורג' פולארד ג'וניור, היה בן 29 וסגנו הראשון, אוון צ'ייז – רק בן 23.
מהלך ההפלגה
אלא שהפעם כבר בתחילת ההפלגה התחילו להתעורר בעיות. יומיים לאחר יציאתה מהנמל האונייה נקלעה לסופה גדולה שגרמה לנזק רב – חלק מהמפרשים נקרעו ושלוש סירות נפגעו. אבל רב החובל החליט שלא לחזור על עקבותיו לצורך תיקונים, אלא להמשיך לפי התכנון. הספינה התקדמה לאט, ורק בינואר 1820 "אסקס" סוף-סוף הקיפה את יבשת דרום אמריקה מדרום. לאכזבתם של אנשי הצוות, הם לא מצאו לווייתנים באזור הדרומי של האוקיינוס השקט: אלה כבר ניצודו ע"י אוניות אחרות. אבל אז הם שמעו על אזור אחר, מרוחק יותר (4600 ק"מ מערבה), שבו היה אפשר למצוא עוד לווייתנים, והחליטו לצאת לשם, לאחר שהאונייה תשופץ היטב (באותה תקופה נילווה נגר אומן לכל הפלגה).
לצורך השיפוצים "אסקס" עצרה ליד איי גלפאגוס, שם אחד מאנשי הצוות גרם לאסון אקולוגי של ממש – בזמן שחבריו היו צדים צבים לצורך מאכל במסע הארוך, הוא החליט להפחיד אותם והצית מדורה באמצע האי צ'ארלס (אחד מאיי גלפאגוס). האש התפשטה במהירות, אנשי "אסקס" נאלצו לברוח בחזרה לאוניה והאי צ'ארלס נשרף כליל תוך כמה ימים על כל החיות והצמחייה שהיו עליו. במשך השנים הבאות, האוניות שעברו באזור ציינו שהאי צ'ארלס היה שחור ושומם, ללא שום סימני חיים.
ההתקפה
במשך ימים רבים הצוות של "אסקס" לא הצליח למצוא ולו לוויתן אחד גם באזור המרוחק. עד שבבוקרו של ה-20 לנובמבר הצוות ראה שני לווייתנים ויצא אחריהם בשלוש סירות צילצל. במהלך הציד שני הלווייתנים נפגעו מהצלצלים אלא שבזמן שהלוויתן הראשון ברח מהמקום, השני, לוויתן מסוג ראשתן גדול ראש, (המלחים תיארו אותו כחיה גדולה מאוד – שלהערכתה אורכו היה כ 24 מטר), במקום לברוח, עשה משהו בלתי צפוי – הוא פנה בחזרה לכיוון האונייה ונגח בה שוב ושוב עד ששבר את חלקה הקדמי. "אסקס" שקעה תוך זמן קצר, וכל מה שנשאר לאנשיה לעשות היה לעבור אל סירות הצילצל ולנסות להציל את דברים החשובים ביותר – אוכל ומכשירי ניווט.
20 איש על 3 סירות עם כמות מוגבלת של אוכל וכמה מכשירי ניווט במרחק של אלפי קילומטרים מהיבשת הקרובה: מהו המסלול הקצר ביותר עבורם? רב החובל הצעיר והחששן העלה להצבעה את האפשרות לשוט מערבה, לאיי-מרקיז ואיי-חברה (איים באוקיינוס השקט, כיום שייכים לפולינזייה הצרפתית), שהיו להערכתו הכי קרובים.
אלא ששאר אנשי הצוות הצליחו לשכנע אותו שהאיים האלה מאוכלסים ע"י הקניבלים ולכן עדיף לשוט דרום מזרחה, לכיוון יבשת דרום-אמריקה. הדרך אומנם תהיה ארוכה יותר, אך לטענת הצוות, היה סיכוי גדול שהם יפגשו בדרך ספינות שיוכלו לאסוף אותם.
בדיעבד רב החובל צדק – שתי קבוצות האיים אכן היו קרובות יחסית, ולמרות הסיפורים המפחידים, אוניות מסחר שעגנו בהם באותה תקופה המשיכו בדרכן ללא פגע מקניבלים.
כבר מההתחלה הצוות הבין שהדרך תהיה קשה – בגלל הזרמים באוקיינוס הם לא הצליחו לשוט "בקו ישר", מה שהאריך את הדרך, הסירות היו רעועות ודולפות והיה צריך כל הזמן לתקן אותן. השמש והחום (בחצי כדור הארץ הדרומי זה היה קיץ) גרמו למלחים להתייבשות קיצונית עד כדי כך, שהם נאלצו לשתות את השתן של עצמם.
באמצע דצמבר 1820 הם הגיעו לאי הנדרסון (אי אלמוגים בדרום האוקיינוס השקט, כיום שייך לבריטניה), אבל הוא היה שומם. לאחר שבוע באי, האוכל אזל לגמרי. אנשי "אסקס" מצאו כמה צבים וחיות אחרות, כדי לקחת אותם לדרך, אבל שלושה אנשים העדיפו להישאר באי, מאשר להמשיך הלאה, בתקווה שאונייה כלשהי תעבור ותאסוף אותם. שאר המלחים 17 במספר המשיכו בדרכם.
"חוק הים" – הישרדות בכל מחיר
לקראת ינואר הרעב כבר היה כבד. המלחים אפילו לא יכלו לדבר מרוב חולשה. אחד מאנשי הצוות איבד את שפיות דעתו ונפטר בבוקר למחרת. לאחר דין ודברים גופתו בותרה ונאכלה ע"י חבריו. במשך אותו שבוע עוד שלושה אנשים מתו וגם גופותיהם נאכלו. לאחר מכן, שלושת הסירות איבדו קשר-עין וכל סירה נאלצה להמשיך לבד בדרכה.
בסירה עליה פיקד רב החובל פולארד נשארו 4 אנשים. ב 6 לפברואר 1821, הוחלט שמישהו מן הארבעה צריך להקריב את עצמו, כדי להציל את שלושת האחרים. מי שעלה בגורל היה הצעיר מבין צוות "אסקס" – נער סיפון בשם אוון קופין בן 16 שהיה בן דודו של הקברניט. לפני שהספינה יצאה לדרכה, הוא הבטיח לאמו של הילד שישמור על בנה. פולארד הציע להחליף את הנער, אבל קופין הצעיר התעקש לא לקבל יחס מועדף. את ההוצאה להורג ביצע מלח בשם צ'ארס רמסדל, חברו הקרוב של קופין, לאחר שעלה בגורל לעשות זאת, ולאחר היסוס רב הוא ירה בראשו. תוך זמן קצר הגופה של הנער נאכלה כליל. לאחר זמן מה, איש צוות נוסף מת וגם הוא נאכל.
ניצולים
סה"כ הם היו בלב ים 89 ימים.
בסוף חודש פברואר 1821, רב החובל פולארד והמלח רמסדל – השניים האחרונים שנותרו בסירה, נאספו ע"י אונייה אמריקאית.
הסירה השנייה, בפיקודו של הסגן הראשון, אוון צ'ייז, נאספה, על כל שלושת אנשיה הנותרים, ע"י אוניה בריטית כשבוע לפני כן. מתוך חמשת האנשים שהיו בה בתחילת המסע שניים נפטרו – גופתו של הראשון הושלכה למים, אבל את גופתו של השני הם כבר נאלצו לאכול, כי גם אצלם נגמר האוכל.
על הסירה השלישית לא שמעו דבר ורק מספר שנים לאחר מכן היא נמצאה, עם שלושה שלדים בתוכה. נראה שבסירה הזו אף אחד לא הצליח לשרוד.
חמשת אנשי הצוות הניצולים התאחדו שוב בוָלְפַרַאִיסוֹ (צ'ילה), לפני שהם הפליגו בחזרה לארה"ב. ספינה נשלחה לחלץ את שלושת אנשי הצוות שנשארו באי הנדרסון ומצאה אותם מורעבים, אבל כל השלושה היו בחיים, מסתבר הם ניזונו בקושי רב מביצי הציפורים שקיננו במקום וממדוזות.
בסה"כ מעשרים אנשי הצוות של "אסקס" שרדו שמונה.
הפן הפיזיולוגי
כדי להיאבק ברעב ובהיעדר אוכל חייב הגוף להשתמש במשאביו הפנימיים. בתחילה הוא משתמש בפחמימות שמספקות אנרגיה מיידית. לאחר שהפחמימות אוזלות, הגוף מכלה את השומנים שהצטברו בו. כשהשומנים מתכלים נותרים חלבוני הגוף כמקור האנרגיה האחרון. במצב נואש ממש אין לגוף ברירה אלא להשתמש גם בהם. הדבר משול לאנשים השורפים את ביתם כדי להתחמם בחורף הקר. שימוש בחלבונים כמוצא אחרון משמעותו לאכול את עצמך בעודך בחיים.
בגוף האנושי מקור החלבונים הגדול ביותר הוא רקמת השרירים. במקרים נואשים מכלים אנשים רעבים את שריריהם ונעשים בשל כך חלושים ביותר, אך עדיין מסוגלים הם לתפקד. בשלב הזה מפסיק הגוף להשתמש בכבד, בקיבה ובמעיים. האיברים הללו הופכים בלתי חיוניים באין מזון. הגוף מתרכז רק בהמשך תפקודם של הלב, הריאות והמוח.
בשלב הבא חדל הגוף להשתמש בקליפת המוח. הגוף נזקק עתה רק לחמצן המושג בנשימה ומועבר לתאי הגוף באמצעות מחזור הדם. זהו השלב שבו קניבליזם מתחיל להיחשב כאפשרות מעשית. קליפת המוח היא שאחראית לכל המחשבות אודות יופי, אהבה ומוסר. אף אחד מהרגשות הללו אינו חיוני עוד להישרדות, והאתיקה נשכחת ונעלמת. בשל ירידת המתח בגוף כבר אינה רחוקה עוד הדרך עד אכילת בשר אדם. בני אנוש מתחילים להתנהג כמו שאר החיות כשהרעב דוחף אותם מעבר לקצה.
סוף דבר
משחזרו לביתם השורדים לא הסתירו את סיפורי הקניבליזם, אבל האנשים לא האשימו את האנשי "אסקס" בדבר. היה ברור שהצוות נקלע למצב כל כך קשה, שרק קניבליזם יכול היה להציל אותם. יחד עם זאת, רב החובל פולארד עבר משבר נפשי קשה מאוד לאחר חזרתו הביתה, הוא לא היה מסוגל לסלוח לעצמו על כך שהרג את בן דודו ואכל אותו.
כל המלחים ששרדו חזרו להפלגות בים.
הסגן הראשון אוון צ'ייז כתב ספר, שיצא כבר בשנת 1821, בו סיפר את סיפורו של "אסקס". הרמן מלוויל, צייד לוויתנים מנוסה, נחשף אל הספר הזה, לימים כאשר הוא הפליג ביחד עם בנו של צ'ייז, וזה סיפר לו על אביו. מלוויל מאוד התרשם מהסיפור, והתוצאה ידועה – הרומן "מובי דיק" שיצא לאור בשנת 1852.
קרדיט והרחבה:
נתנאל פילבריק – בלב ים (2000)
יהודה בלו – רשימות מן התיבה הלבנה
פוסטים נוספים:
אסון הפיצוץ בנמל הליפקס
במאמר שלפניכם נציג את המהלכים והשגיאות שגרמו לתאונה שתוצאותיה היו מהקשות בהיסטוריה האנושית: הפיצוץ בנמל האליפקס, קנדה (6/12/1917).
ראש השנה 1943 – הצלת יהודי דנמרק – סיפור גבורה ימי
בראש השנה תש"ד (1943), במבצע ימי יוצא דופן , הצילו ספני העם הדני יותר מ- 7,000 מיהודי דנמרק. הייתה זו אחת משעותיה היפות של האנושות, כבוד ותודה לספנים הדנים.
חיל-הים הישראלי הטביע את היאכטה של היטלר!
בפעולה מבצעית חשאית מטביע חיל-הים הישראלי את היאכטה של היטלר בנמל ביירות. עוד פרשה עלומה נחשפת.
לחיי הספינות שבדרך
חודש מרץ 2021: עיני העולם נשואות בסקרנות אל עבר תעלת סואץ. תאונה ימית קלה יחסית אשר לא גבתה חיי אדם ולא גרמה נזק משמעותי לכלי-שייט או לרכוש, הביאה לעצירת חלק משמעותי מהסחר העולמי ולנזק מצטבר של מיליארדי דולרים. במאמר זה ננסה להבין את התמונה הכוללת, ומעט היסטוריה.
פרשת הספינה בת גלים
ערב מלחמת הימים (1967) חסמו המצרים בהנהגת הנשיא גמאל עבד-אל-נאסר את תעלת סואץ ע"י הטבעת מספר ספינות לרוחבה.
אחת האניות שטובעו הייתה ספינת סוחר ישראלית – ספינה בשם "בת-גלים" שהייתה שבוייה בידי המצרים משנת 1954 (!)
עוד פרשה מרתקת מההיסטוריה הימית שלנו – בואו נבין מה קרה שם.
אוניית הקרב שהתחפשה
לכבוד פורים:
סיפורה המדהים של אוניית-קרב במלחמת העולם השנייה ששרדה הודות לתושיית מפקדיה ואנשי צוותה.
